הלל השאיר חותם בכל תחנה בחייו.
בכל מקום בו היה, בכל תחום בו נגע, נשאר משהו ממנו.
בעמוד זה תוכלו לקרוא זכרונות וסיפורים של בני המשפחה ושל החברים שרכש לאורך הדרך.
עבור חלק מהמספרים הוא היה אח, עבור חלק חבר ועבור חלק מפקד או פקוד.. בשביל כל המספרים הוא היה מלא בערכים, באור, בנתינה, ביכולת לסחוף ולשכנע. מלא ב"הלליות".
אנחנו מזמינים אתכם לקרוא את הסיפורים ולהכיר קצת את ה"הלליות" הזאת.
משפחה וחברים מספרים
רון דינר
אבא של הלל
תרזה דינר
אמא של הלל
את הלל מאד שעשע שאני מדברת עם הילדים באנגלית והוא אהב לעשות חיקויים שלי. שבת אחת שהיינו שנינו בטלמון תהל הביאה לי ספר בעברית שאקריא לה. הזכרתי לה שאני מקריאה לה רק באנגלית ושתחכה שאבא יחזור והוא יקריא לה את הסיפור. הלל לקח את הספר ואמר לה שהוא יספר לה אבל במקום לספר לה בעברית הוא תרגם לה את הסיפור לאנגלית..
צוריה משלוף (דינר)
אחות של הלל
רננה דינר
אחות של הלל
אחת מתכונות האופי המאוד בולטות של הלל הייתה סבלנות (בניגוד אליי), אני מוקפת מלא חיילים שכל הזמן צריכים להסביר לי את האווירה של צהל. לאט לאט כל אחד בזמנו מבין שזה לדבר לקיר ומתייאש.. הלל היחיד שכל פעם מחדש הצליח להיות מופתע מכמה אין לי הבנה בעולם הזה ועדיין כל פעם מחדש לשבת ולהסביר לי בידיעה ששבוע הבא זה יקרה שוב..ככה היה הלל, עם המון המון סבלנות כלפינו ללא עצבים ועם הרבה אווירה ורוח טובה
ראיון בגלי צה"ל:
נוה דינר
אח של הלל
בטלמון מאוד ברור לכל אחד שהפרופיל שלו גבוה מספיק שהוא הולך לקרבי, זו הברירת מחדל בשירות הצבאי ומי שלא בקרבי נחשב פחות.
אבל הלל התעלם מהברירת מחדל הזאת. לא עניין אותו מה כולם חושבים על שירות צבאי אלא איפה הוא הכי יתרום למדינה.
אני זוכרת שהלל התלבט על עתודה. בגלל שהוא חכם הוא חשב שאולי שם הוא יתרום יותר. אחרי חשיבה עמוקה ובירור עצמי הוא החליט להתגייס לקרבי אבל רק מתוך הבנה ששם הוא יתרום יותר למדינה.
נגה דינר
אחות של הלל
הלל ואני גדלנו יחד באותה שכונה, שכנים דלת מול דלת. טוב שכן קרוב מאח רחוק זה ביטוי מדויק בקשר בין המשפחות ובקשר בין הילדים. בתור שכנים קרובים פיזית וקרובים גם בגיל, נהגנו לשחק בתקופות היסודי שעות אינספור בסל הרועש והמקרטע בחצר שלנו. 4 אנשים, 2 זוגות אחים בטווח גילאים עוקב. זוכר עוד מהזמן הזה בחייו של הלל, את המבט המרוכז והנחוש מצד אחד ואת הנעם מהצד השני במהלך כל המשחקים.
אלחי פלס
שכן של הלל
תקופת הקורונה, היינו חיים יחד. חבורה של ארבעה אנשים שמתוכם היית הכי הכי.
כולנו תמיד ידענו שנועדת לגדולות, שאתה יודע את הדרך שלך הכי טוב, ויותר מזה, לסלול את זה בצורה המושלמת.
ככ ערכי ככ אבאהי ומכיל, הייתה לך תשובה מצויינת להכל, והיא תמיד הייתה התשובה הנכונה, איך לא…
אני עובר פה על הגלריה בחיפוש אחר תמונות שלך, ונתקל שוב ושוב בחיוך מלא גומות שלך. חיוך אמיתי מהלב, מאיר את העולם באור כנה וצודק, דגלת בלעשות את הדבר הנכון.
לביא יוסף
חבר ילדות מטלמון
אליה כהן
חבר וחברותא
אז קצת על הלל בשבילי, הלל ואני הכרנו לראשונה בצוות נחשון,קבוצה שתפקידה עשיה לטובת הקהילה, בכיתה י' של הלל,
אני הייתי רכז אחראי על התוכנית והוא בדיוק נכנס, כחבר בצוות, והאמת נגיד שהוא הגיע דיי מאוכזב, ואיך שנפגשנו פעם ראשונה ידעתי שמצאתי לעצמי פרטנר אמיתי לעשיה, חרוץ פנים קורנות, רציני, שתמיד יגיד ''הנני".
כשאני חושב על האדם שהלל היה אני לא חושב על גיבור קלאסי או אדם מושלם. אולי יש אנשים שהם עשו הכל כמו שצריך ולא עשו טעויות אבל זה ממש לא היה הלל. הלל עשה אין ספור טעויות והיה אדם כל כך מורכב, אני לא יכול לספור את הפעמים שכולם עשו משהו אחד והלל עשה את ההפך, הרבה פעמים הוא צדק אבל היו לא מעט פעמים שהלל טעה. אך גם כאשר הלל היה טועה זה לא הזיז לו, הוא הבין שהוא טעה ופשוט למד לפעם הבאה.
אמיתי שפיגלמן
חבר מהישיבה התיכונית
הראל חברוני
חבר מהישיבה התיכונית
חלק מהשטויות שלנו בשמינית היו אפיפיות, הוופלים המטורפים שאוכלים רק בפסח והם חלביים.
אחרי פסח של השמינית ישבנו באחד מהשיעורים והלל התחיל לומר לי כמה הוא לא מבין איך אין אפיפיות כל השנה, בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני אבל הבנתי שהוא צודק זה כלכך טעים, איך אין את זה כל השנה?! אחרי השיחה הזאת הלל התחיל לצוד כל מדף בכל חנות שהיה בה אפיפיות..
יום שישי אחד אני מקבל שיחה מהלל הוא אומר לי "אחי יש איזה מטופל מורדם בבית חולים שאין מי שיהיה איתו בשבת קיצר בוא הולכים"
במוצש כשאמרתי לו שמי שאחראי על זה רוצה שנשלח תמונה כדי שהוא יוכל לפרסם אז הוא ניסה לשכנע אוצי שלא צריך כי ברור שזה מה שעושים ולא צריך לפרסם את המעשים "הקטנים" האלה, כי ברור שאם יש מישהו שצריך אותו אז שם הוא יהיה.
גדליה אלישיב
חבר מהישיבה התיכונית
אלישע סילטון
חבר מהישיבה התיכונית
סיפור מדהים על הלל שאפיין אותו כל כך. אני סגרתי את ליל הסדר בבסיס שלי וכמו שאני חושב שהרבה חיילים היו מרגישים לגבי לעשות תורנויות מטבח בזמן שסבא וסבתא ומשפחה בבית נהנים הייתי די שחור. במוצאי חג כל מה שרציתי זה פשוט ליסוע הביתה, והמפקדים אישרו לי אחרי שאני מסיים תורנות מטבח, הבעיה זה שהמטבח שלי עמד להגמר באיזור השעה 12 בלילה אז לא באמת היה לי איך להגיע הביתה, כתבתי בקבוצה של החברה האם מישהו במקרה יכול להקפיץ אותי הביתה מבית אל...
אתמול בערב היתה לי את הזכות להדליק נרות חנוכה לכל המפקדה של הבא"ח. אני סתם עברתי שם וביקשו ממני להדליק כי הייתי הדתי היחיד שם. לא חשבתי יותר מדי, פשוט ברכתי והדלקתי נרות. רק אחרי ששרנו מעוז צור, אכלנו סופגניות וכולם התפזרו, רק אז הבנתי איזו זכות עצומה היתה לי; להפיץ את האור של הלל לכל כך הרבה אנשים...
בני דיוויס
חבר מהישיבה התיכונית
וואוו כמה זמן שלא אמרתי את המשפט הזה למישהו והיום היית לי את הזכות להגיד את זה, הרבה אנשים היו פה בשלושים ובמהלך כל הזמן הזה אבל אני פה כולה בפעם השנייה מאז שהלכת לנו ולא זה לא קל יותר מאותו יום שבו משהו בחבורה שלנו נעלם. מכיר את כל האלה שאומרים אחרי המוות שהזמן נעצר ומרגיש כאילו כלום לא השתנה
אז סלחו לי כל אותם שקרנים אבל הלל אחי מלא השתנה
אור ווינברג
חבר מהישיבה התיכונית
תאיר לקנר
חברה
לפני כחצי שנה אני ובן זוג שלי אופק יצאנו לדאבל דייט עם זהבה והלל. הלל בחר את המקום- בתצפית בגמזו. ישבנו כולנו, הלל הכין לי ולזהבה תה ולעצמו ולאופק קפה שחור. (אופק מוסר שזה היה אחד הטעימים ששתה). לא היה מספיק כוסות אז חיכה שאחד מאיתנו יסיים לשתות. בין היתר, הוא ואופק שיחקו שש בש והלל ניצח במארס טורקי. אחר כך הוא חתך לכולנו מנגו. היה ממש מיוחד, שלו ונעים. מתגעגעים❤️
אראל בן ישי
חבר מהצבא
הלל אחי, היום יצא לי לבקר בקבר עם המחלקה. לספר להם קצת על מי שהיית, על הבנאדם הטוב שלי יצא להכיר. היית אישה שיחה, איש לעת צרה. המון שיחות והתייעצויות היו לי איתך במהלך ההכשרה והיציאה לקצונה. עזרת לי המון. שמח שנפלה בחלקי הזכות להכיר אותך, מעריך אותך , יהי זכרך ברוך❤️
רפאל אוליאל
חבר מהצבא
סיפור שהיה בבהד 1.
בשלב מסויים בגפן הלל התקשר אליי ושאל אותי איזה דברים טובים אני רואה בחטיבות אחרות בבהד שאין אצלינו, לא הבנתי מאיפה הוא נופל עליי, ואז הוא אמר לי שמשגע אותו שהחטיבה לא מספיק טובה והוא כותב מכתב למגד על הדברים שהוא חושב שצריך להוסיף/לשנות כדי שנהיה יותר טובים.
הוא אסף הרבה חבר'ה כפירניקים בבהד כדי שיעלו דברים והוא רשם את הכל.
מראה כמה היה איכפת לו להרים גם את הסביבה שלו ולא להתכנס ברגשי נחיתות
אני בדכ לא מצליח להספיד חיילים שלי אבל חשוב לי לספר כמה אור היה להלל.
אני הייתי המפ של הלל בטירונות,
אני זוכר שהייתי מתלהב לראות חיילים לדתיים בקרבי אבל אצל הלל היה משהו מיוחד, כיפה עם סיכות מאחורה, שלא יראו ישר שהוא דתי, לא כי הוא התבייש- הוא לא רצה להיות בתוך תבנית.
אני זוכר שהלל נכנס אלי לשיחה אישית באמצע הטירונות כי הוא רצה לדבר איתי ואמר לי "לדעתי אנחנו קצת חלביים (טירונות קלה)"
אמרתי לו בחיוך "חכה לסוף תדבר איתי"
יוסף סבג
מ"פ טירונים של הלל
עוז לסלו
חייל במחלקה של הלל
הלל היה הסמל מחלקה שלי בטירונות ואז גם באימון המתקדם, לקראת סוף הטירונות הפעילו את הפלוגה שלי לחפש אחר הנער שאבד בחוות ליד עלי ושילה, אחרי זה היה לפלוגה שלי משימה לשמור על כל החוות שנמצאות באיזור הזה, אז כל כיתה בפלוגה נשלחה לחווה אחרת, לי לא היה מפקד באותו הזמן ולכן הייתי ביחד עם הלל
חברים מספרים בעילום שם
הייתה לי הזכות לשרת עם הלל בסגל בבא"ח - הוא סמל ואני מ"מ (במחלקה אחרת). איזה בן אדם מיוחד - לב רחב ושמח, נחת מיוחדת ובגרות.
כמה שעות שינה איבדתי על שיחות עם הלל בפינת עישון. שיחות שאני לא זוכר על מה דיברנו בהן, אבל הזיכרון מהן הוא מתוק ועכשיו גם קצת צובט את הלב.
גם כשעלינו לגדוד הייתי פוגש אותו פה ושם - בחפ"ק מג"ד. יש אנשים שאתה משתדל להתחמק מהם, ויש אנשים שאתה מחפש את המפגשים המזדמנים איתם. הלל היה בן אדם כזה - שכיף לפגוש ולהגיד לו שלום, לשאול מה נשמע, לספר במשפט וחצי מה נשמע אצלך, ולהריץ איזו בדיחה מפעם.
יש לי מלא סיפורים על הלל אבל אחד הסיפורים שהיו רק שלי ושלו היה בשבוע כיתה בשטח בנוי. ירדנו לשטח והקמנו מאהל פלוגתי, כשלכל מחלקה יש צילייה משלה. תקענו בזנטים בשיא החום כל יום ראשון ורק בערב ירדנו לתרגל. באחד הימים בשבוע הסמל של המחלקה שלנו (ניסים) לוקח אותי ואת הילל ואומר לנו שהיום אנחנו תורנים. הדבר הזה היה קצת מרגש כי בדכ לא היו לוקחים אותנו לדברים כאלה אלא היו שולחים חיילים עייפים שלמפקדים אין כח להתעסק איתם, ושנינו היינו די צהובים. דינר ואני מתחילים לעשות עבודות במאהל- להעיף אבנים, ליישר גידור וכאלה, ואז בערך בצהריים הסמל שלנו מגיע שוב ואומר לנו- "רואים את כל הציליות המצ'וקמקות האלה? תעשו אותן ארמונות. אני חוזר עם המחלקה בערב, עד אז- הן עומדות בסטנדרט הכי גבוה שיש- ואלעזר, בגלל שאתה כזה מתחכם אני רוצה שלא רק שהן יהיו פיקס - אני רוצה לראות את ההתחכמות" והלך. הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לעבוד. די מהר הבנו שאנחנו מבסוטים על הסידור הזה, יש לנו יום שלם לעבוד ביחד ולבלבל תמוח כמו שאנחנו אוהבים בלי אף אחד שיגיד לנו כלום. דיברנו כל היום על מיליון נושאים-
והלל אומר לי -"תראה את הצילייה הזאת- אני כבר מעכשיו יודע שאת סמל המחלקה לא באמת מעניין הפרקטיות שלה- לא מעניין אותו אם היא עושה צל ממש טוב ומכסה הרבה שטח, הוא רוצה שהיא תיראה טוב- שהבד למעלה מתוח פלס, ושהאסומים עומדים פיקס. הצילייה לא צריכה לעשות צל- היא צריכה להיראות טוב- ככה זה בצבא, תעשה את זה תצליח"
נקרענו על זה מצחוק והחלטנו לסדר את כל הציליות ככה שהן ייראו ממש ממש טוב- אבל יעשו ממש כלום צל- ואחת נשאיר טיפה עקומה אבל שתעשה צל ממש טוב, ונקערנו על איזה משפט טוב זה כמו פתגם צבאי-" הצילייה לא צריכה לעשות צל- היא צריכה להיראות טוב".
כמובן שצדקנו וסמל המחלקה עף על הציליות הישרות למרות שהן לא עשו שום צל.
הבנו שאנחנו צודקים- והבנו שאנחנו לא יכולים להיות כאלה- כאלה שנראים ממש טוב מבחוץ ומשדרים יכולת אבל בתכלס אפסים, אבל המשפט נשאר כשראינו איך הצבא בוחר לקדם יוזמות שנראות טוב ולא דברים אמיתיים- היינו צוחקים ואומרים את המשפט.
מאז שהוא נפל אני היחיד שמכיר את המשפט ומוצא את עצמי מחפש לפעמים להגיד אותו למישהו- כשאיזה לקקן מקודם לתפקיד חשוב, או משימה גרועה אבל שחצנית, מקבלת צל"ש- ונזכר שאף אחד לא יבין על מה אני מדבר
זוכר שפעם אחת אמרנו לו המ"כים שהוא תורן באיזה יום של מלא תרגילים בשטח בטירונות בשיא החום של בא"ח כפיר. כל אחד נורמלי היה שמח מאוד שהוא לא צריך להזיע בתרגילים והוא יכול להסתפק בקצת עבודה עם הרספ. והלל ממש ביקש שלא. התחנן שהוא יפסיד ככה מקצוע. עד שהסברתי לו שיהיה יותר קשה להשלים את המקצוע הזה לאחרים ועליו אני סומך שישלים את מה שהוא לא למד מאוד מהר. רק אז הוא קיבל את זה❤️❤️
ארצה לשתף בנקודה מיוחדת וחזקה נורא באופי של הלל דרך סיפור קטן. הלל לא היה סתם עוד חייל בפלוגה אלא דמות מרכזית וחייל מוביל. נקודה מרכזית מאוד שבה זה היה בא לידי ביטוי זה במסעות. אני זוכר היה את המסע 30 וזה היה המסע היחיד שממש נשברתי בו.. לא הצלחתי להתקדם וכל המסע השתרכתי מאחורה וזה לא היה אופייני לי כל כך וכעסתי על עצמי. נקודה אחת ויחידה טובה מהמסע הזה בשבילי הייתה הלל, כל המסע הוא דאג כל פעם מחדש לחזור אחורה בשביל לגרור אותי שוב קדימה ובמהלך הדרך קדימה דאג לא רק לסחוב אותי אלא לזרוק לי חיזוקים ולעודד אותי שהכל בסדר גם אם במסע הזה התקשיתי.. וכל פעם מחדש שהגענו לראש המחלקה הוא לא הסתפק בזה.. הוא חזר אחורה כדי למשוך קדימה את האחרונים ועד שהביא את כולם אני כבר הייתי שוב מאחורה ואותו סבב שוב כל המסע. לדעתי בשביל הלל זה לא היה מסע 30 אלא 50 עם כל ההלוך חזורים שעשה (רק אני הוספתי לו לפחות 5) אבל אותו זה לא עניין.. את הלל לא עניין בכלל הקושי שלו.. מבחינתו כל עוד יש לו טיפת כוח ויש מישהו שצריך יד אז הוא יהיה שם וייתן 2 ידיים בין אם זה להרים אנשים במסע או בין אם זה לפרוק 10 טון חומר נפץ בעזה שאין לו שום קשר לזה ובקלות יכול ללכת מטר הצידה ולעשות כאילו לא ראה שצריך עזרה אבל לא רק שהוא לא יכחיש אלא ימשוך איתו עוד אנשים לעזור כי יש מישהו שצריך.בעזרת השם שנזכה למעט מראיית צורך וכאב האחר שהייתה להללאתמול הלכתי עם חברה, והיא אמרה לי באיזה הקשר - אני רוצה, אבל זה קשה..נזכרתי בהלל ובמשפט שהוא אמר, ואמרתי לה נכון אבל קשה יכול להיות טוב. והמשפט הזה שינה משהו בצורת החשיבה שלה ברגע. רגע אחר כך ראיתי את המדבקה של הלל מודבקת על הקיר הרגיש כמו סימן